נמצא הפתרון לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים בין הנגב למרכז

לפני פחות משבועיים נערכה בדימונה אסיפת צעירי הנגב השנייה של מרכזי הצעירים בדרום, בהשתתפות ועדת המומחים האלטרנטיבית (ספיבק-יונה) ראשי ערים ונציגי ממשלה.
גם השנה הובילו הצעירים והצעירות סבבי שולחנות עגולים שעסקו בנושאים אזרחיים הבוערים בקרב צעירי הנגב; תעסוקה, חינוך, צדק חלוקתי ודיור וקהילה.
הפערים והבעיות שקיימים בפריפריה בכלל ובנגב בפרט הפכו כבר נושא שחוק. שחוק אך חשוב. זה לא סוד שהפתרון המרכזי לבעיות אזור חיוג 08, טמון בהגדלת התקציב המיועד לאזור ובהשקעת משאבים ציבוריים בנגב. אך אין משרד בממשלה, ארגון ציבורי או עמותה שהשכיל להפנות את המשאבים הללו בצורה נכונה והפערים החברתיים והכלכליים בדרום ממשיכים לצמוח.
הפעם אני מעוניין לכתוב על אחד הפתרונות הכלכליים המעשיים שעשויים לפתור חלק נכבד מבעיות הנגב ולצמצם באופן משמעותי את הפערים בין הדרום למרכז אם יתועלו באופן נכון. באחד מהפאנלים שהתקיימו באסיפה ישבו זה לצד זה, מיכאל ביטון ראש מועצת ירוחם ופרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון ודנו באתגרים הרבים שאיתם מתמודדת אוכלוסיית הנגב. אך בשונה מהדיונים הרבים שנערכו באותו היום, בסופו של הפאנל פרופ' יפתחאל זרק לאוויר משפט קצר שגרף מחיאות כפיים סוערות מכל קצוות האולם. פרופ' יפתחאל טען שניתן להתגבר על כל האתגרים שעליהם דיברו באותו היום באמצעות ביטול התוכנית להקמת עשרה יישובים קהילתיים חדשים בנגב והשקעת התקציב הממשלתי שיועד לכך בפיתוח היישובים הקיימים.

ב-30 באוקטובר  2011 קיבלה הממשלה החלטה בדבר הקמת חבל התיישבות שימנה כעשרה יישובים בעלי אופי כפרי קהילתי באזור מבואות ערד. לתכנית זו קמו מתנגדים מקיר לקיר, ארגוני חברה, סביבה ותושבי האזור. במרכזן נטען כי מדובר בתכנית אנטי סביבתית ופגיעה חברתית קטלנית. התכנית תפגע בשטחים הפתוחים ותגרום להרס סביבתי מיותר, תחליש את עיירות הפיתוח ותגרום לנטישת התושבים החזקים מערי הנגב אל היישובים החדשים. כמו כן, עלו טענות כי מדובר בתכנית אשר מתעלמת במפגיע מאוכלוסיית הבדואים המונה כ25% מאוכלוסיית הנגב ואינה מציעה פתרונות מעשיים וצודקים להסדרת התיישבותם באזור.

הפעם אני מעוניין לשתף אתכם בהשלכות הכלכליות של התכנית הממשלתית. בנובמבר 2009 נכתב עבור הוועדה לבריאות וסביבה מחקר הבוחן את ההיבטים הכלכליים בהקמת יישובים חדשים בהשוואה להרחבת יישובים קיימים. מן המחקר עולה כי הקמת יישובים חדשים יקרה. הקמת יחידת דיור ביישוב כפרי חדש עולה פי 3 מהקמת אותה יחידת דיור בערים הקיימות. כאשר משכללים את עלויות ההקמה והעלויות השוטפות של כל יחידות הדיור החדשות ביישובים הכפריים, את השקעות משרדי הממשלה והרשויות בפיתוח האתר, מרכיבי ביטחון והקמת מבני ציבור, את השקעות התשתית: תקשורת קווית, חשמל, מים, ביוב, וכבישים אזוריים והשקעות קבלנים בהקמת מבני מגורים, תחזוקה שוטפת של תשתיות, הקמת מערך תחבורה ציבורית, ערך אובדן שטחים פתוחים ביישוב ומחוצה לו. מגיעים למיליארדי שקלים שעשויים להחסך אם תחליט הממשלה להקים כמות יחידות דיור דומה ביישובים העירוניים הקיימים. 
את הכסף הזה, כפי שפרופ' יפתחאל הציע באסיפת צעירי הנגב, יהיה ניתן להשקיע בשיפור החינוך בבתי הספר, בהוספת מיטות ותקנים לרופאים ואחיות בבית החולים ובמרפאות הציבוריות, שיפור התשתיות ומערך התחבורה הציבורית בדרום, קידום ופיתוח של דיור בר השגה ודיור ציבורי בערים הקיימות והקמת מוקדי תעסוקה לתושבים הצעירים המעוניינים להתיישב בדרום.
זוהי שנתי השנייה בנגב ואת עתידי אני רואה בדרום. אך הנגב שבו אני ארצה להתיישב הוא מקום בו הפיתוח וההשקעה כוללים את היישובים הקיימים, שלא נזנחים בריקבונם. אני רוצה לראות את הנגב מתפתח כתוצאה משיתוף פעולה אמיתי עם כל התושבים,חלשים כחזקים, בוגרים וצעירים יהודים עם ערבים. המדרד לפיתוח הנגב והגליל צריך לסגת מהתכנית הבזבזנית והמיותרת הזו ולהשקיע בפיתוח היישובים הקיימים וחיזוקם.

אני מזמין את כולם להגיע לכנס הציבורי שיעסוק בנושא ויערך ביום ד 7/11/12 בשעה 16:30 במרכז הצעירים בערד.

—-

הכותב הוא סטודנט במכללת ספיר, תושב באר שבע ורכז ארגון "מגמה ירוקה" במכללת ספיר.

אנחנו לא לבד – לא לפחד מהפגנות קטנות

נילו

את השורות הללו אני מקדיש לידידה שביקרה באחת השבתות בהפגנה בראשון לציון. הידידה היא תומכת במחאה בחברתית, אך בדרך כלל לא פנויה וגם לא תמיד מעוניינת להשתתף בעצמה בהפגנות ופעילויות מחאתיות.

באחרונה אנו עדים לנסיגה בכמות המשתתפים בפעילויות המחאה ברחבי הארץ. נסיגה זו אינה אומרת ש-"מי שהיה פעם קודמת, הפעם אינו תומך", אלא בעיקר מעידה על עייפות וייאוש.

לכן, אני מעוניין להבהיר לכל מי שמוכנה ומוכן להקשיב – לא לפחד מהפגנות קטנות (אתייחס כאן למושגים הבעייתיים הצלחה וכישלון רק כדי להקל על העברת הנקודה):

מישהו החליט להסיר את הכפפה ולארגן הפגנה או אירוע מחאה – בכך הוא מאפשר לאנשים נוספים להשתתף.

1. אנחנו לא לבד – חשוב לזכור שהמחאה היא חלק ממהלך רחב כלל ארצי, כלל עולמי. אם קבוצה בראשל"צ וקבוצה בעפולה נכשלו הפעם, בינתיים קבוצה בחיפה הגיעה לתוצאות. בכל אופן גם הקבוצות האחרות שותפות לתוצאות הללו. חוצמזה, גם אם מדובר בקבוצה קטנה, תמיד טוב להיזכר שאנחנו לא לבד. מילת המפתח היא – ביחד.
   

   מתוך הזמנה של המכללה חברתית – כלכלית

2. כישלונות רבים בדרך להצלחה – הקבוצה יוזמת ולא מצליחה להגיע לתוצאות הרצויות שוב ושוב – זה בסדר. זה מקום ללמוד ולגדול. מילת המפתח היא – התמדה.  
   
3. יצירת קבוצה חיובית – אפשר להגדיר הצלחה של קבוצה פעילה גם לפי יכולתה לשמור על חיוביות. נעודד אחד את השני, נתמוך ביוזמות של החברים, ניפגש. מילת המפתח היא חיובי.
4. אנשים, לא מספרים – התרגלנו לחשוב במושג של מטרות ויעדים, הצלחות וכישלונות, ברמת המאקרו בסופו של יום התהליך הוא איטי להחריד. צריך להזכיר לעצמנו שמתעסקים קודם כל עם אנשים ורק אחר כך עם מספרים (מאה/אלף/מיליון). כל אדם שמושקע בו זמן ומאמץ, כל אדם שמצטרף הוא השינוי והצלחה. מילת המפתח היא אדם.

       טוב, עכשיו אני מבין את זה, אבל מה אני עושה עם זה?

לעיתים עדיף לתאם/להנמיך ציפיות מראש בנוגע למספר המשתתפים. גם במהלך הפגנה מצומצמת מוטב להתייחס לזה ולהגיד – אנחנו מעטים, אך אנחנו יחד-חזקים-עקשנים-לא מתרגשים מכישלונות-סוללים את הדרך לאחרים.

אורנה מור-עמוס הציגה זאת יפה לאחר ההפגנה אסיפת עובדי הקבלן הארצית הראשונה בהיסטוריה בה נכחו רק מאות בודדים. היא אמרה שלמעשה היו שם רבע מיליון עובדי קבלן נוכחים נפקדים. אף פעם לא לשכוח  שהפעולה היא חלק מרצף פעולות – הפעם ההמונים לא באו. כנראה שיש נקודות לשיפור. בואו נעבוד על זה יחד.

משמרת מחאה ברשל"צ במוצ"ש 18.8. צילום: ליאת סלע

אז אני מאחל שפעם הבאה שיש פעילות בעלת משמעות חברתית, תבואו, לא רק אם כולם באים, אלא פשוט כי אתם חושבים שזה נכון.

—-

נילו הוא פעיל בקהילת המחאה של באר שבע והדרום

זעקת המקררים

נעמה לוין

כשתאלם תרועת פסטיבלי המזון לראש השנה, אותם ילדים, מבוגרים וקשישים, שהזדעקנו לסייע להם, ימשיכו לסבול ממצוקה הולכת ומחריפה, כי אצלם הרי – "יום יום חג". לא רק בראש השנה או בפסח הם סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, אלא כל ימות השנה. אך גם בראש השנה ובפסח, הפתרון אינו תרומת מזון ע"י אזרחים טובי-לב ועמותות המנסות לסתום את החורים שהשאירה אחריה המדינה. אלו, מוערכים וחשובים ככל שיהיו, אינם תחליף למדיניות למיגור הבעיה מהשורש.

חוסר ביטחון תזונתי הוא מצב בו לפרט ולמשפחה אין נגישות סדירה, פיזית וכלכלית, לכמות מספקת של מזון בריא ומזין, המתאים להעדפותיהם וצורכיהם התזונתיים ומאפשר קיום חיים פעילים ובריאים. נגישות זו כוללת את היכולת להשיג מספיק אוכל מזין ובטוח בדרכים מקובלות מבחינה חברתית, כלומר,  ללא הזדקקות לעזרתם של מקורות חירום למזון או בקשת נדבות, גניבה, או חיטוט בפחי האשפה. בעיה חברתית זו, השתרשה בישראל מסוף שנות ה-90, ונמדדה לאחרונה לראשונה ע"י המדינה, בסקר שערך המוסד לביטוח לאומי. סקר זה, מסוף שנת 2011, העלה ממצאים קשים, לפיהם 10.6% מהישראלים חיים בחוסר ביטחון תזונתי עם סממני רעב, ו-8.3% נוספים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי בדרגה פחותה יותר. עוד עלה בסקר, כי כ-73% מהמסתייעים בארגוני המזון באופן אינטנסיבי, מדווחים עדין על חוסר ביטחון תזונתי.

ההחלטה של רה"מ נתניהו ושר הרווחה כחלון מלפני חודשיים, כי ייקבע קוד אתי לחלוקת מזון. היא רק טיפול קוסמטי שמיועד להפחית במקצת את הבושה שבהזדקקות לתרומות, אך אינה מהווה אמצעי למיגור הבעיה מהשורש ושינוי השיטה הכלכלית הקלוקלת מיסודה. כך גם ההכרזה על הקצאת 100 מיליון שקל בשנת 2013, המיועדים ככל הנראה לעמותות שעוסקות בחלוקת מזון ולרכישת תלושי מזון אשר  מסייעת לתקוע יתד בתרבות הצדקה והנדבנות שמאדירה השיטה הקפיטליסטית, ולהמשיך את הפרטת שירותי הרווחה. זאת כמובן תוך התעלמות מן העובדה כי כל קבלה בחסד ותלות באחר מהותן פגיעה בכבוד האדם.

ואכן, רק עברו שבועיים מהחלטה זו, וכבר הכריזו נתניהו ושטייניץ על קיצוץ רוחבי בתקציב משרדי הממשלה, בסך 700 מיליון שקלים, ועל העלאת המע"מ ב-1%. מהלך רגרסיבי זה, לא רק שצפוי להכניס חזרה לקופת המדינה 4 מיליארד ₪, כלומר הרבה יותר מתוספת של 100 מיליון שקלים לביטחון התזונתי, אלא שיפגע בראש ובראשונה בבעלי ההכנסות הנמוכות, ביניהם הסובלים העיקריים מחוסר ביטחון תזונתי. כל זאת כשבד ובד דואג שטייניץ שמס החברות לא יעלה, מס יסף לא יוטל והקלות מס מפליגות יינתנו לחברות כלואות .

במקביל, עלו מחירי הדלק, החשמל, והמים, ואף באמצע אוגוסט התבשרנו על עליית מחיר הלחם. ואם לא די בכך, כבר לפני החג, הועלו גם מחירי מוצרי מזון נוספים – ובשיעור גבוה הרבה יותר מזה של עליית המע"מ (1%) או התייקרות חומרי הגלם (3%-7%). חלק מהמוצרים אף התייקרו בעשרות ומאות אחוזים בהשוואה לחג לפני שנה.

מנגד, מיותר לציין כי הקצבאות הניתנות למי שזקוק לסיוע נמוכות מאוד בהשוואה בינלאומית ורובן לא עלו כבר זמן רב , רוב העובדים כבר מזמן מתקשים להתפרנס בכבוד במשכורת שלא תואמת את יוקר המחייה, לצד העסקה קבלנית המתפשטת כאש בשדה קוצים.  מחקרים קודמים כבר העידו כי עבודה אינה מחלצת מעוני, ואף יותר מכך – נמשכת המגמה של גידול ניכר בחלקן של המשפחות העובדות בכלל האוכלוסייה הענייה. עפ"י דו"ח העוני האחרון, בשנת 2010 כמחצית מהמשפחות מתחת לקו העוני היו משפחות עובדות, ו- 13.2% מכלל המשפחות העובדות היו מצויות מתחת לקו העוני.  גם במחקר לבדיקת מצב הביטחון התזונתי שערך המוסד לביטוח לאומי בסוף שנת 2011, עלה כי 77.4% מכלל המדווחים על חוסר ביטחון תזונתי הינן משפחות עם מפרנס אחד או יותר.

ממשלת נתניהו אינה מתכוונת באמת למגר את בעיית הרעב בישראל, כמו גם להקטין את ממדי העוני והפערים החברתיים בכללותם. יתרה מכך, למרות שישראל נמצאת בקצה העליון של המדינות המפותחות (מדינות הOECD) מבחינת אי השוויון, המדיניות הממשלתית רק מעצימה זאת, ובמקום להשיק תכנית אמיתית ושיטתית להתמודדות עם הבעיה, נתניהו, המחויב בראש ובראשונה לאידיאולוגיה הניאו-ליברלית, משקיע את כספי הציבור בקמפיינים שישכנעו אותנו שיוקר המחייה ירד ויאדירו את פועלו.

אמנם, שר הרווחה כחלון מנסה כביכול לקדם מהלכים לשיפור רווחתן של האוכלוסיות המוחלשות. בתחילת חודש אוגוסט, שנה לאחר שעבר החוק, הכריז כחלון על הקמת מועצה לביטחון תזונתי שתמליץ לממשלה על דרכי פעולה להתמודדות עם הבעיה , וכעת הוא פועל לקידום רפורמה שתקל על מקבלי הקצבאות למצות את זכויותיהם הנלוות לקצבה . אך השר כחלון הוא רק כלי משחק בממשלה הקפיטליסטית והאנטי-חברתית של נתניהו, ואינו יכול לצאת באמת כנגד השיטה.כך למשל, בעקבות שורת הגזירות והקיצוצים האחרונה עדיין לא ידוע אם הסכום שיועד לטיפול בבעיית חוסר הביטחון התזונתי באמת יתקבל במשרד הרווחה בשנת 2013.  גם הרפורמה במוסד לביטוח לאומי לא תפתור את הבעיות המהותיות מהשורש, בניהן גובה הקצבאות שהינו לעג לרש, כפי שכבר הודו בכירים במוסד לביטוח הלאומי. בסקר מצב הביטחון התזונתי של המוסד לביטוח לאומי, נמצא כי קצבאות הבטחת הכנסה אינן מספקות ביטחון תזונתי ל-53% ממקבליהן, ולכן, הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא להגדיל את הקצבאות!

בעיית חוסר הביטחון התזונתי הינה רק מקרה בוחן אחד, המשקף את כישלונה של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, הדוגלת בשוק חופשי, הפרטה וצמצום אחריות המדינה לתושביה. השיח על הביטחון התזונתי, יורד בדרך-כלל לאחר החגים מהכותרות, באותה מהירות שעלה, וממתין להתייחסות צהובה ורגעית בחג הבא. אך המאבק להחזרת הצדק החברתי לישראל ובתוך כך הביטחון התזונתי וזכויות בסיסיות נוספות, חייב להיות מאבק שיטתי ופוליטי המבוסס על ההבנה כי אין ברירה אלא להציב אלטרנטיבה לחסידי השיטה הכלכלית הכושלת, אשר הישארותם בשלטון לא תביא מזור לזוועות העוני, הניצול, האפליה, הגזל, ועוד, אלא רק תעצימם.

——-

 עו"ס נעמה לוין,  המוקד לביטחון תזונתי ולמאבק ברעב, והמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן- גוריון בנגב.  naamalevin@gmail.com

באר שבע מתרחקת מהמרכז

אהוד ישראלי

לפני חודש או יותר החל לפעול קו רכבת ישראל החדש בין באר שבע לת"א. הקו מבטיח לקצר את הנסיעה בין שתי הערים ל-55 דקות בלבד. כך ש המרחק המעשי בין מטרופולין הנגב למרכז הולך ומתכווץ וצפוי להתכווץ עוד בספטמבר הקרוב עם פתיחת הקו המהיר בין שתי הערים.  השקת הקו הצעקנית והמתוקשרת בה נכחו הנהלת הרכבת, שר התחבורה, ישראל כץ וראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', הסתירה בצעקותיה את התמונה האמיתית שפתיחת הקו יוצרת.

המושג "מרחק" בימינו הוא יחסי, גמיש ומשתנה. כיום מרחק גיאוגרפי בין שני ישובים ( למשל ת"א וב"ש )  נמדד קודם כל בזמן ובכסף. ליכולתו הכלכלית של אדם יש את היכולת לקבוע במידה רבה את אותו "מרחק" גמיש. גם אני חנכתי באיחור של שבועיים את הקו החדש, בשעת בוקר מוקדמת בה הכבישים המובילים לעיר הגדולה עמוסים ופקוקים. מראה המכוניות העומדות בפקק ענק בכביש 1, הנשקף מחלון הרכבת, העלה בי חיוך. הדרך אומנם ארכה יותר מ-55 דקות אבל ההבדל בזמנים ניכר בהחלט. הנסיעה עצמה הייתה שקטה , מרווחת ונוחה ועשתה את הדרך לקצרה ויעילה יותר.

תל אביב, רק 55 דקות מבאר שבע (לא כולל עצירות וכאלו…)

עד כה לא סיפרתי על עלות הנסיעה, 30 ש"ח. זה המחיר לנסיעה בקו, יקר ב-43% (!!!) ממחיר הנסיעה באוטובוס ישיר (דרך כביש 6) מב"ש לת"א. נסיעת הלוך-ושוב 34 ₪ , פער של 37% מהנסיעה באוטובוס ישיר באותו הקו. הנסיעה בקו האוטובוס הישיר בין הערים עורכת כשעה ורבע כשהכבישים פנויים או 20-30 דקות יותר בשעות העומס. בהנחה שרוב הנוסעים בקו זה משתמשים בו בשעות העומס, משמעות הדבר היא שלאדם בעל יכולת כלכלית תערך הנסיעה קרוב לשעה שזה בין 35 דק' ל55 דק' מהר יותר מאדם עני יותר. "המרחק" בין ב"ש לת"א אם כך, יחסי ומשתנה לחתכי אוכלוסייה שונים. כאמור, הרכבת מציעה נוחות אישית גבוהה יותר- מושבים מרווחים יותר, עלייה נוחה יותר מהרציף ויעילות, יש אפשרות לקרוא או לעבוד במחשב המונח על השולחן לפני המושב.

התעריף הזול ביותר כיום, הוא לרוכשי החופשי חודשי בקו הרכבת (אינו אפשרי באוטובוס) בו תעמוד מחיר נסיעה בודדת על 17.25 ₪ (בהנחה שהרכבת נטולת תקלות, השבתות ואיחורים). זאת בהנחה שרוכש המנוי ייסע כל יום, מראשון עד חמישי הלוך ושוב במשך החודש (40 נסיעות בערך) כמעט זהה למחיר הנסיעה באוטובוס. קשה להאמין שזה פרופיל הנסיעה החודשי של רבים מנוסעי הקו כך שהוא משתלם רק למעטים.

 כששר התחבורה התגאה בהישג ה-55 דקות מב"ש לת"א הוא שכח לציין למי המרחק מתקצר, רק לאלו היכולים להרשות לעצמם את המחיר על בסיס קבוע.

פתיחת הקו החדש, והקו הנוסף המהיר בעוד כחודש, לא מקרבת את הפריפריה החברתית מהדרום למרכז הארץ היא מקבעת את הפער המעשי בין קבוצות  סוציו אקונומיות שונות ולא מביאה בשורה מרעישה למוחלשות יותר. ברור, שלנוחות ומהירות יש מחיר אבל הפער האדיר בין עלות הנסיעה בין אוטובוס לרכבת אינו סביר ולא מידתי. עד שמחיר הנסיעה ברכבת לא התקרב למרחק שקלים בודדים ממחיר האוטובוס המקביל הרכבת תשאר עדיין אפשרות נחותה יותר.

——

אהוד ישראלי הוא סטודנט לגיאוגרפיה ומתגורר בבאר שבע בשלוש שנים האחרונות

מה עשו עם הוד"ל?

אורי טרבולוס

באחד מערבי קיץ שעבר פגשתי חבר למחאה. הוא היה נסער "אני לא מאמין, איך הם לא מתביישים? הם העבירו את הודלים!".  סערת הרוחות שלו הייתה משותפת לכולנו. המאבק כנגד הוד"ל, היה אחד הקרבות הראשונים שתנועת המחאה עברה בשנה החולפת. עוד בזמן שמחאת האוהלים הייתה מצומצמת וכונתה מחאת הדיור, תכנית הודל נראתה כהזדמנות אמיתית לשנות במשהו את שוק הדיור הבלתי נשלט.

להזכיר, תכנית הוד"ל (ועדות לדיור לאומיות) זכורה לנו 'כסופרטנקר לבירוקרטיה' של נתניהו. היא נחקקה על מנת להוציא תוך שנה כ-50,000 יחידות דיור לבנייה, במסלול מהיר עוקף וועדות תכנון, על מנת לענות על אותו חוסר בדירות שגרם לעליית המחירים הדרסטית. בשגרה, על מנת להוציא תכנית לבנייה יש צורך לעבור, בהתאם לסוג וגודל התכנית, בוועדות המקומיות, המחוזיות או הארציות על מנת לקבל אישור סופי ליציאה לבנייה. תפקיד הוועדות הוא לבחון האם תכנית הבנייה משתלבת עם תכניות אחרות באזור ותכניות המתאר ומכילות את כלל התנאים הנדרשים. התכניות שמתוכננות במסגרת הוד"ל פטורות ממעבר בתהליך זה.

 הביקורת שנשמעה כנגד החוק הסכימה עם טענת מחסור הדירות והצורך בהגברת בנייה, אך לא הסכימה עם הדילוג על וועדות התכנון שהציע חוק הוד"ל. לדעת הביקורת, הדילוג על וועדות התכנון אינו אחראי ופטירתן של עשרות אלפי יחידות דיור מתהליכי תכנון והבנייה הקיים מסוכנת ותביא לבניית שכונות לא איכותיות, ללא שירותי ציבור מתאימים ויטיבו בעיקר עם יזמים לייצר רווחים קלים ללא פיקוח. כאלטרנטיבה הם הציעו לחזק בכחׁ אדם את וועדות התכנון הקיימות וכך לזרז תהליכים.

חברים לפנטז: דיור בר-השגה באירופה

בנוסף לכך, הטענה שזוהתה עם מחאת הדיור, דיברה על סוג הדיור שיתבצע במסגרת הוד"ל. הם טענו שאם מעוניינים להגביר את התחלות הבנייה ולדלג על שלבי התכנון המסורתיים, יש להבטיח כי הוד"ל יענה על צרכי  הדיור הרלוונטים: דירות קטנות, דיור להשכרה, הרחבת הדיור ציבורי ודיור בר-השגה, במחיר נמוך מתנאי השוק, כך היא תייצר פתרון ממשי במחסור הדיור ולירידה משמעותית במחירי הדיור. זאת ניתן לעשות על ידי הכנסת סעיפים בחוק המבטיחים שחלק מיחידות הדיור שייבנו במסגרת הוודלים יענו על דרישות מצוקת הדיור שפורטו.

לבסוף, הוד"ל עבר. המילה 'בר-השגה' הוכנסה אמנם, אך הייתה מרוקנת מתוכן לחלוטין. לאחר החקיקה הותכה ביקורת קשה בחוק הוד"ל. היא טענה שללא הכללת תנאים לדיור בר-השגה החוק יוליד דיור לא איכותי או שישווקו במסגרתם רק דירות יוקרה לאוכלוסייה מבוססת. בניגוד לצורך המציאות בו נדרש דיור הולם וזול לאוכלוסיות הצעירה שבתחילת דרכה או אוכלוסיות זכאים אחרות.

היום, כשנה לאחר חקיקת הוד"ל, תכנית במסגרתו, לבניית שכונה חדשה בבאר שבע, מאפשרת לנו לבחון את תוצאות החוק. תכנית הוד"ל בבאר שבע שצפויה לסיים את שלב ההתנגדויות ב6.8.12, מבקשת להרחיב את העיר בחלקה הצפון-מערבי כהמשך לשכונת נווה מנחם – נחל עשן בשטח בן 640 דונם בקירוב.

אך למרות שתפקיד התכניות במסגרת הוד"ל הוא לפתור את בעיות הדיור, נראה בהמשך, כי תכנון השכונה מראה כי אין כל התייחסות לבעיות הדיור ואין בתכנית כל כוונה או רצון לתת פתרון ממשי למצוקת הדיור. להפך, התכנית מרחיבה את מגמת הבנייה העכשווית והבלתי צודקת שבה דוגלת העיר.  השכונה החדשה תבנה כשכונת צמודת קרקע בה כל יחידת דיור תבנה על שטח בן חצי דונם, הדירות צפויות להיות גדולות במיוחד וישווקו כדירות לאוכלוסייה 'חזקה' שכנראה צפויה להפריח את השממה.

בעבר דנילוביץ' ביטא את כמיהתו האובססיבית למשיכת האוכלוסייה החזקה הזאת לעיר. לא רק זאת, הוא גם אוסר על בניית דירות 3 חדרים בעיר ומעדיף לבנות רק שכונות יוקרה. כזאת תהיה השכונה החדשה מצפון לנווה מנחם, בה תמהיל הדירות יהיה כאמור חד-גוני ויציע וילות ענק בלבד. תכנון כזה משאיר את האוכלוסיות החלשות והבינוניות להתקוטט על מלאי מצטמצם של דירות קטנות.

רוביק דנילוביץ'. מעוניין באוכלוסייה חזקה בלבד.

 הוד"ל יצר לעיריית באר שבע חלון הזדמנויות חד פעמי אותו היא מנצלת על מנת להגשים את פנטזיית שכונות היוקרה שלה  בהתעלמות מוחלטת מתכלית החוק ומטרותיו.

 לכן, הביקורת המרכזית שהעלתה המחאה החברתית, הוכיחה את עצמה. תכנית הוד"ל מתבררת כלא יותר מפרביליגיה ליזמים ואינטרסנטים שמנצלת את מצוקת הדיור על מנת להגשים פנטזיות נדלניות, תוך תקיעת אצבע בעין לכל אותם מוחים ואחרים הסובלים מהמצוקה באופן יומיומי.  כל אדם המחזיק ברשותו לב פועם הצליח לראות בזמן החקיקה שהוד"ל הוא מתנה נוספת משלל המתנות שהעניקה הממשלה ליזמים וכרישי נדל"ן על חשבון אחיו העבדים של יאיר לפיד.

כעת, כשנה לאחר חקיקת הוד"ל כאשר התכניות מתחילות לעלות אחת-אחת על שולחנות הוועדות, קהילת המחאה חייבת להוות קבוצת פיקוח לתכניות. זאת כדי להבטיח שהדילוג על וועדות התכנון היה מוצדק וממלא את מטרתו לפתרון מצוקת הדיור ואינו מנוצל באופן לא הולם כפי שהוא נעשה, כאן בבאר שבע.

————

במוצ״ש ה-04.08.12 תערך הפגנה בקרית גת כנגד המחצבה החדשה שמעוניין לפתוח נוחי דנקנר בצמוד לעיר לרווחת התושבים.

במוצ״ש ה- 04.08.12 תערך הפגנה בבאר שבע כנגד תקציב נתניהו-שטייניץ במאכז המורים בשעה 21:00.

הכותב הוא רכז תא מגמה ירוקה באוניברסיטת בן גוריון

זאת הבירוקרטיה, %$#^&!

אור הרפז

בשבועות האחרונים נושא הדיור הציבורי, או המחסור בו, עלה לכותרות. כדי להבין ממה נובעת הזנחת הדיור הציבורי, נכנסתי לאתר המשמר החברתי וקיבלתי קצת תשובות.

בעשור האחרון הממשלה יצאה בתכנית למכירת הדירות הציבוריות לדייריהן. הדירות נמכרו, ההנחה הייתה משמעותית. הקריטריונים לגודל ההנחה היו ותק בדירה ומספר נפשות המתגוררות בה.

בבאר שבע נמכרו בדרך זו, 2141 דירות.

ההחלטה העיקרית הנלווית היא החלטה מס' 746 מדצמבר 1999, שקובעת כי "כלל ההכנסות המתקבלות ממכירת הדירות הציבוריות ומתוכן סך ההכנסות (נטו) המתקבלות ממכירת הדירות, יועברו עם קבלתן, למימון פתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך בן 10 שנים לפחות (לזכאים לדיור ציבורי)"

מעולה! המדינה החליטה על מדיניות שתגדיל משמעותית את מספר הדירות בדיור הציבורי. אז למה עדיין אין דירות?

לבסוף,כ-2.75 מיליארד ש"ח הוכנסו למדינה. כסף שמיועד להרחבת הדיור ציבורי. א-מ-מה, מתוך הסכום העצום הזה הזה רק  7.5% הגיעו לרכישת דיור ציבורי. אז איפה כל השאר???

הנה טבלה מתוך דו"ח רשמי של הכנסת מאוקטובר 2011 שמפרטת את השימושים השונים בכסף.

אז את הסכום הגדול ביותר העבירו לסוכנות היהודית, שבמסגרת הסכמים שהיו לסוכנות עם הממשלה, היא העבירה לרשות הממשלה דירות ציבוריות שהיו בבעלותה, בתמורה לשווי המלא של הדירות. דו"ח מבקר המדינה מ2008 ביקר בחריפות את המהלך. הוא טען שהמדינה ביזבזה מאות מיליוני שקלים שיועדו לבניית דיור ציבורי בהסכם עם הסוכנות, ללא כל מיקוח על המחירים  (ככה מייצגים אזרחים? ועוד ישראלים?!).

תופסים את הראש? חכו יש עוד.

הנה מגיע הכוכב. משרד האוצר. 438 מיליון שקל ממכירת הדירות הועברו לבור ספיגת התקציב שנקרא משרד האוצר. מה קרה איתו? אף אחד לא יודע וגם נראה שאף אחד לא מוכן לגלות.

הנה קטע קצר מהוועדה לביקורת המדינה, יולי 2009, שדיברה על הסכום הנעלם.

היו"ר יואל חסון: כמה נשאר בקופת האוצר?

ראובן קוגן: בקופת האוצר אין כסף. חלק מהכספים בהתאם להסכם האחרון וגם בהתאם להסכמים הקודמים, חלק מהכספים הולכים למשרד האוצר, התמורה התחלקה – – –

היו"ר יואל חסון: אז חלק כן הלך לאוצר

ראובן קוגן: חלק מהכסף הולך לצרכי משרד האוצר.  ההסכם האחרון דיבר על 25% ו- 75%, כאשר 75% מהכסף הולך בהתאם להסכם שנתחם בין שר השיכון לבין שר האוצר, זה 25% הולכים למשרד האוצר – – –

 היו"ר יואל חסון: מה אתם עושים בכסף?

 ראובן קוגן: למדינת ישראל יש צרכים אחרים. שיכון זו בעיה אחת מכל הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן

תמונה הפגנה מול בית שר השיכון השבוע בירושלים (צילום: יוני גולדן)

אולי קוגן צודק, שיכון זה רק בעיה אחת מבעיות ישראל. אבל בפעם האחרונה שבדקתי, משרד האוצר לא ממונה על סדרי העדיפויות, את זה משאירים לממשלה. שהחליטה שכל ההכנסות יוקצו לטובת רכישת דיור ציבורי. ככה נראית שערורייה.

הנה התפתחות חדשה- ב11 ליולי ח"כ דב חנין הציע לבדוק לאן הכסף נעלם בוועדת חקירה פרלמנטארית לנושא. בזמן כל הדיון השר אטיאס התחמק מלהסביר כיצד בוזבז הכסף.  על זה דב חנין השיב- "כי אם למישהו היה ספק למה צריך ועדת חקירה פרלמנטרית בשאלת הדיור הציבורי – הנה התשובה."

ומה אתם חושבים שקרה עם הצעת החוק הזאת? ניחשתם נכון, הקואליציה התגייסה כולה כדי להפיל אותה. בשביל מה צריך וועדת חקירה פרלמנטארית?שקיפות??? זה יפריע לממשלה לעשות מה שהיא רוצה. וחס וחלילה, משרד האוצר יצטרך לתת דין וחשבון על המדיניות שלו. מצד שני גם בסוף יגלו שאטיאס, שבד"כ מאשים את האוצר, היה שותף לייבוש הדיור הציבורי. אמת זה לא צנוע, צריך לכסות.

ה438 מיליון שקל היו יכולים להיות קריטיים מאוד במדינה שיחס הדיור הציבורי מסה"כ הדירות הקיימות ירד במהלך השנים ב90%. קריטיים אפילו יותר לעשרות המשפחות שמפונות, מתפנות וממתינות לדיור ציבורי.

לפעמים הבעיה היא לא המדיניות, היא גם הבירוקרטיות הקטנות.

—-
אור הרפז, פעיל בקבוצת הנגב מתעורר.

אטיאס, המפונים דופקים בדלת

רנן יזרסקי

קרוב לשנה שפעילי הדיור הציבורי בבאר שבע רצים מפינוי לפינוי. אחד הוא של בעלי חוב לעמידר, אחרים הם 'בנים ממשיכים' המבקשים לגור בבתים שגדלו בהם ויש גם פולשים נתמכי עמידר שלא היו יכולים להמשיך ולהמתין לסיוע שלא הגיע. כל שבוע היינו בפינוי, ולפעמים גם בשלושה ובארבעה. פלישות ועימותים חוזרים של נתמכי עמידר עם המשטרה וקבלני ההוצל"פ הם מציאות יומיומית בבאר שבע. זו מציאות שנגלתה לנו בעקבות המחאה החברתית והחבירה לתנועה לחיים בכבוד. כאן בבאר שבע חיים בינינו מאות משה-סילמנים בפוטנציה, ועוד מאות אמהות חד הוריות שמחויבות לילדיהן, אך קרובות לחצות את סף הייאוש.

ההפגנה מול משרדי עמידר בבאר שבע צילום: יוני גולדן

60 דירות ריקות עומדות ברחבי העיר לעומת 150 זכאים. אך למרות זאת, אף דירה לא נבנית או נרכשת והעירייה אינה מתערבת. משפחות פולשות, נזרקות לרחוב, ופולשות שוב. פעם לדירה אחרת ופעם לאותה דירה. שנים על גבי שנים, המאבק בין המוחלשים למוסדות הולך ומחריף, אף אחד לא מתערב, כולם עוצמים עיניים. עכשיו, כשהטירוף עלה על פני המים ומציף את הרחוב, השימוש בחומרים דליקים כבר מזמן הפך לנפוץ. מי שבשטח יודע, אנחנו שניות מאסון. כולם למדו שיש רק דרך אחת לעצור פינויים: להתבצר ולסכן את חייך. לאיים בפיצוץ בלון גז או הצתה עם חומר דליק. הממשלה מתעסקת בהסדרים קואליציוניים ורק הציבור נותר כדי לעצור את האסון הבא.

אתמול בהפגנה מחוץ למשרדי עמידר הבנו סופית, אי אפשר יותר ללוות משפחות באופן פרטני בלבד. לא משנה כמה משפחות נפנה לסיוע משפטי ולכמה משפחות נצליח למנוע את הפינוי – יש עוד כאלו אלפים על אלפים. על כל פינוי שאנחנו עוצרים מופיעים חמישה צווי פינוי חדשים. רק ביחד, רק בלחץ על הגורמים מגבוה, נצליח להילחם בזה.

לכן, מחר ה-26.7 לא נסתפק במאבק המקומי מול הברגים הקטנים אלא נעלה אל הראש, להפגין  מול ביתו של אריאל אטיאס, שר השיכון. בשנה האחרונה,  התמיד אטיאס, להאשים את האוצר בחיסול הדיור הציבורי, אך מדיניות הפינויים וייבוש מלאי דירות הדיור הציבורי ב-3 השנים האחרונות הם באחריותו וביזמתו!

אוטובוס להפגנה ייצא ממרכז המורים בבאר שבע בשעה 18:30. פרטים אצל ז'קלין: 057-7956607

—-

רנן יזרסקי היא פעילה בארגון 'באר שבע משוחררת'.

סילמן אולמרט ומשבר האמון

אורי טרבולוס

 
לעיתים המושג 'מדינה' מצטייר בדיון הציבורי כגוף אמורפי ורחוק, בעוד שהוא בסה"כ המכשיר היעיל ביותר שמצאנו עד כה כדי לקבל סדר חברתי-ארגוני מוסכם. אולם המחאה החברתית מציגה מציאות בה המדינה הפכה לגוף מרוחק, זר ומנוכר שנטש מזמן את תפקידו כמשרת ומייצג האזרח. אותו משבר אמון בסיסי הוא שגרם ללהבות הייאוש של משה סילמן ז"ל להתלקח באותה שבת .

מוקדם יותר באותו שבוע, נמרחו עשרות טונות דיו ופוזרו מיליוני פיקסלים שהציגו את ראש ממשלה לשעבר מחויך בזחיחות אופיינית. הוא טען כי למרות שבית המשפט הצביע על כך שלקח 380,000 ₪ בדרך לא כשרה והרשיע אותו בהפרת אמונים הוא רואה את עצמו כמועמד ראוי ומוביל לראשות הממשלה ולנציג הציבור הבכיר ביותר. יש לזכור כי למרות שבית משפט זיכה את אולמרט הוא טען שלשר בממשלה ונציג ציבור שולשלו שלא כחוק כ380,000 ₪, ההחלטה לזיכויו היא שערורייתית אך זה נושא אחר לחלוטין.

הקירבה הטראומטית הזו בין האירועים מציגה תמונה מדוייקת של הפער שנוצר בישראל בין שני החברות החיות בה. מצד אחד ראש ממשלה שסתם 'ברח לו' והתגנבו לכיסו סכום שולי בשווי דירת ארבעה חדרים בפריפירה הקרובה.  מן הצד שני משה סילמן רואה את נציג הציבור שלו מזלזל בסכום בשווי שלוש משאיות בזמן שדלתות מוסדות הממשלה נטרקות בפניו אחת אחרי השנייה.

מציאות חייו של אולמרט והסביבה החברתית המיליונרית בה הוא חי זרות לחלוטין למציאות של רובו המוחלט של האזרחים. תהיו בטוחים, אני לא חושב שאולמרט הוא היחיד שאלו הם חבריו.  אך כיוון שזו תופעה נפוצה ומתגברת בקרב נציגי הציבור, המדינה ונציגיה  הופכות זרות ומנוכרת יותר ויותר כלפי האזרח. כל כך מנוכרת עד שהאזרח רואה בה גוף ערטיאלי בלתי קשור אליו ובמקרים לא מעטים, גם כגוף שיש להילחם בו ובאטימות פקידיו.

 לא הכרתי את סילמן אישית, אך כאיש מחאה אני מניח שגם הוא הרגיש את המדינה מתרחקת ממנו והופכת למוסד שבעיקר פוגע בו ולא משרתו. כך גם אותם עשרות אלפי מוחים, החיים במציאות המחייבת אותם למאבק יומיומי לשמירת מסגרת האשראי, מביעים חוסר אמון גובר במערכת המדינה. העובדה כי נציגי הציבור אינם מזוהים איתם ברמה הבסיסית ביותר משאירה את המדינה כגוף ערטילאי זר ובלתי ברור, ולא כאוסף האזרחים המרכיבים אותה.

————-

ביום שלישי ה24.7 תהיה הפגנה בבניין חברת עמידר בבאר שבע בין 15:00 – 17:00 (שעת קבלת קהל). בואו.