זאת הבירוקרטיה, %$#^&!

אור הרפז

בשבועות האחרונים נושא הדיור הציבורי, או המחסור בו, עלה לכותרות. כדי להבין ממה נובעת הזנחת הדיור הציבורי, נכנסתי לאתר המשמר החברתי וקיבלתי קצת תשובות.

בעשור האחרון הממשלה יצאה בתכנית למכירת הדירות הציבוריות לדייריהן. הדירות נמכרו, ההנחה הייתה משמעותית. הקריטריונים לגודל ההנחה היו ותק בדירה ומספר נפשות המתגוררות בה.

בבאר שבע נמכרו בדרך זו, 2141 דירות.

ההחלטה העיקרית הנלווית היא החלטה מס' 746 מדצמבר 1999, שקובעת כי "כלל ההכנסות המתקבלות ממכירת הדירות הציבוריות ומתוכן סך ההכנסות (נטו) המתקבלות ממכירת הדירות, יועברו עם קבלתן, למימון פתרונות דיור קבע או פתרונות דיור לטווח ארוך בן 10 שנים לפחות (לזכאים לדיור ציבורי)"

מעולה! המדינה החליטה על מדיניות שתגדיל משמעותית את מספר הדירות בדיור הציבורי. אז למה עדיין אין דירות?

לבסוף,כ-2.75 מיליארד ש"ח הוכנסו למדינה. כסף שמיועד להרחבת הדיור ציבורי. א-מ-מה, מתוך הסכום העצום הזה הזה רק  7.5% הגיעו לרכישת דיור ציבורי. אז איפה כל השאר???

הנה טבלה מתוך דו"ח רשמי של הכנסת מאוקטובר 2011 שמפרטת את השימושים השונים בכסף.

אז את הסכום הגדול ביותר העבירו לסוכנות היהודית, שבמסגרת הסכמים שהיו לסוכנות עם הממשלה, היא העבירה לרשות הממשלה דירות ציבוריות שהיו בבעלותה, בתמורה לשווי המלא של הדירות. דו"ח מבקר המדינה מ2008 ביקר בחריפות את המהלך. הוא טען שהמדינה ביזבזה מאות מיליוני שקלים שיועדו לבניית דיור ציבורי בהסכם עם הסוכנות, ללא כל מיקוח על המחירים  (ככה מייצגים אזרחים? ועוד ישראלים?!).

תופסים את הראש? חכו יש עוד.

הנה מגיע הכוכב. משרד האוצר. 438 מיליון שקל ממכירת הדירות הועברו לבור ספיגת התקציב שנקרא משרד האוצר. מה קרה איתו? אף אחד לא יודע וגם נראה שאף אחד לא מוכן לגלות.

הנה קטע קצר מהוועדה לביקורת המדינה, יולי 2009, שדיברה על הסכום הנעלם.

היו"ר יואל חסון: כמה נשאר בקופת האוצר?

ראובן קוגן: בקופת האוצר אין כסף. חלק מהכספים בהתאם להסכם האחרון וגם בהתאם להסכמים הקודמים, חלק מהכספים הולכים למשרד האוצר, התמורה התחלקה – – –

היו"ר יואל חסון: אז חלק כן הלך לאוצר

ראובן קוגן: חלק מהכסף הולך לצרכי משרד האוצר.  ההסכם האחרון דיבר על 25% ו- 75%, כאשר 75% מהכסף הולך בהתאם להסכם שנתחם בין שר השיכון לבין שר האוצר, זה 25% הולכים למשרד האוצר – – –

 היו"ר יואל חסון: מה אתם עושים בכסף?

 ראובן קוגן: למדינת ישראל יש צרכים אחרים. שיכון זו בעיה אחת מכל הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן

תמונה הפגנה מול בית שר השיכון השבוע בירושלים (צילום: יוני גולדן)

אולי קוגן צודק, שיכון זה רק בעיה אחת מבעיות ישראל. אבל בפעם האחרונה שבדקתי, משרד האוצר לא ממונה על סדרי העדיפויות, את זה משאירים לממשלה. שהחליטה שכל ההכנסות יוקצו לטובת רכישת דיור ציבורי. ככה נראית שערורייה.

הנה התפתחות חדשה- ב11 ליולי ח"כ דב חנין הציע לבדוק לאן הכסף נעלם בוועדת חקירה פרלמנטארית לנושא. בזמן כל הדיון השר אטיאס התחמק מלהסביר כיצד בוזבז הכסף.  על זה דב חנין השיב- "כי אם למישהו היה ספק למה צריך ועדת חקירה פרלמנטרית בשאלת הדיור הציבורי – הנה התשובה."

ומה אתם חושבים שקרה עם הצעת החוק הזאת? ניחשתם נכון, הקואליציה התגייסה כולה כדי להפיל אותה. בשביל מה צריך וועדת חקירה פרלמנטארית?שקיפות??? זה יפריע לממשלה לעשות מה שהיא רוצה. וחס וחלילה, משרד האוצר יצטרך לתת דין וחשבון על המדיניות שלו. מצד שני גם בסוף יגלו שאטיאס, שבד"כ מאשים את האוצר, היה שותף לייבוש הדיור הציבורי. אמת זה לא צנוע, צריך לכסות.

ה438 מיליון שקל היו יכולים להיות קריטיים מאוד במדינה שיחס הדיור הציבורי מסה"כ הדירות הקיימות ירד במהלך השנים ב90%. קריטיים אפילו יותר לעשרות המשפחות שמפונות, מתפנות וממתינות לדיור ציבורי.

לפעמים הבעיה היא לא המדיניות, היא גם הבירוקרטיות הקטנות.

—-
אור הרפז, פעיל בקבוצת הנגב מתעורר.

אטיאס, המפונים דופקים בדלת

רנן יזרסקי

קרוב לשנה שפעילי הדיור הציבורי בבאר שבע רצים מפינוי לפינוי. אחד הוא של בעלי חוב לעמידר, אחרים הם 'בנים ממשיכים' המבקשים לגור בבתים שגדלו בהם ויש גם פולשים נתמכי עמידר שלא היו יכולים להמשיך ולהמתין לסיוע שלא הגיע. כל שבוע היינו בפינוי, ולפעמים גם בשלושה ובארבעה. פלישות ועימותים חוזרים של נתמכי עמידר עם המשטרה וקבלני ההוצל"פ הם מציאות יומיומית בבאר שבע. זו מציאות שנגלתה לנו בעקבות המחאה החברתית והחבירה לתנועה לחיים בכבוד. כאן בבאר שבע חיים בינינו מאות משה-סילמנים בפוטנציה, ועוד מאות אמהות חד הוריות שמחויבות לילדיהן, אך קרובות לחצות את סף הייאוש.

ההפגנה מול משרדי עמידר בבאר שבע צילום: יוני גולדן

60 דירות ריקות עומדות ברחבי העיר לעומת 150 זכאים. אך למרות זאת, אף דירה לא נבנית או נרכשת והעירייה אינה מתערבת. משפחות פולשות, נזרקות לרחוב, ופולשות שוב. פעם לדירה אחרת ופעם לאותה דירה. שנים על גבי שנים, המאבק בין המוחלשים למוסדות הולך ומחריף, אף אחד לא מתערב, כולם עוצמים עיניים. עכשיו, כשהטירוף עלה על פני המים ומציף את הרחוב, השימוש בחומרים דליקים כבר מזמן הפך לנפוץ. מי שבשטח יודע, אנחנו שניות מאסון. כולם למדו שיש רק דרך אחת לעצור פינויים: להתבצר ולסכן את חייך. לאיים בפיצוץ בלון גז או הצתה עם חומר דליק. הממשלה מתעסקת בהסדרים קואליציוניים ורק הציבור נותר כדי לעצור את האסון הבא.

אתמול בהפגנה מחוץ למשרדי עמידר הבנו סופית, אי אפשר יותר ללוות משפחות באופן פרטני בלבד. לא משנה כמה משפחות נפנה לסיוע משפטי ולכמה משפחות נצליח למנוע את הפינוי – יש עוד כאלו אלפים על אלפים. על כל פינוי שאנחנו עוצרים מופיעים חמישה צווי פינוי חדשים. רק ביחד, רק בלחץ על הגורמים מגבוה, נצליח להילחם בזה.

לכן, מחר ה-26.7 לא נסתפק במאבק המקומי מול הברגים הקטנים אלא נעלה אל הראש, להפגין  מול ביתו של אריאל אטיאס, שר השיכון. בשנה האחרונה,  התמיד אטיאס, להאשים את האוצר בחיסול הדיור הציבורי, אך מדיניות הפינויים וייבוש מלאי דירות הדיור הציבורי ב-3 השנים האחרונות הם באחריותו וביזמתו!

אוטובוס להפגנה ייצא ממרכז המורים בבאר שבע בשעה 18:30. פרטים אצל ז'קלין: 057-7956607

—-

רנן יזרסקי היא פעילה בארגון 'באר שבע משוחררת'.

סילמן אולמרט ומשבר האמון

אורי טרבולוס

 
לעיתים המושג 'מדינה' מצטייר בדיון הציבורי כגוף אמורפי ורחוק, בעוד שהוא בסה"כ המכשיר היעיל ביותר שמצאנו עד כה כדי לקבל סדר חברתי-ארגוני מוסכם. אולם המחאה החברתית מציגה מציאות בה המדינה הפכה לגוף מרוחק, זר ומנוכר שנטש מזמן את תפקידו כמשרת ומייצג האזרח. אותו משבר אמון בסיסי הוא שגרם ללהבות הייאוש של משה סילמן ז"ל להתלקח באותה שבת .

מוקדם יותר באותו שבוע, נמרחו עשרות טונות דיו ופוזרו מיליוני פיקסלים שהציגו את ראש ממשלה לשעבר מחויך בזחיחות אופיינית. הוא טען כי למרות שבית המשפט הצביע על כך שלקח 380,000 ₪ בדרך לא כשרה והרשיע אותו בהפרת אמונים הוא רואה את עצמו כמועמד ראוי ומוביל לראשות הממשלה ולנציג הציבור הבכיר ביותר. יש לזכור כי למרות שבית משפט זיכה את אולמרט הוא טען שלשר בממשלה ונציג ציבור שולשלו שלא כחוק כ380,000 ₪, ההחלטה לזיכויו היא שערורייתית אך זה נושא אחר לחלוטין.

הקירבה הטראומטית הזו בין האירועים מציגה תמונה מדוייקת של הפער שנוצר בישראל בין שני החברות החיות בה. מצד אחד ראש ממשלה שסתם 'ברח לו' והתגנבו לכיסו סכום שולי בשווי דירת ארבעה חדרים בפריפירה הקרובה.  מן הצד שני משה סילמן רואה את נציג הציבור שלו מזלזל בסכום בשווי שלוש משאיות בזמן שדלתות מוסדות הממשלה נטרקות בפניו אחת אחרי השנייה.

מציאות חייו של אולמרט והסביבה החברתית המיליונרית בה הוא חי זרות לחלוטין למציאות של רובו המוחלט של האזרחים. תהיו בטוחים, אני לא חושב שאולמרט הוא היחיד שאלו הם חבריו.  אך כיוון שזו תופעה נפוצה ומתגברת בקרב נציגי הציבור, המדינה ונציגיה  הופכות זרות ומנוכרת יותר ויותר כלפי האזרח. כל כך מנוכרת עד שהאזרח רואה בה גוף ערטיאלי בלתי קשור אליו ובמקרים לא מעטים, גם כגוף שיש להילחם בו ובאטימות פקידיו.

 לא הכרתי את סילמן אישית, אך כאיש מחאה אני מניח שגם הוא הרגיש את המדינה מתרחקת ממנו והופכת למוסד שבעיקר פוגע בו ולא משרתו. כך גם אותם עשרות אלפי מוחים, החיים במציאות המחייבת אותם למאבק יומיומי לשמירת מסגרת האשראי, מביעים חוסר אמון גובר במערכת המדינה. העובדה כי נציגי הציבור אינם מזוהים איתם ברמה הבסיסית ביותר משאירה את המדינה כגוף ערטילאי זר ובלתי ברור, ולא כאוסף האזרחים המרכיבים אותה.

————-

ביום שלישי ה24.7 תהיה הפגנה בבניין חברת עמידר בבאר שבע בין 15:00 – 17:00 (שעת קבלת קהל). בואו.