סילמן אולמרט ומשבר האמון
אורי טרבולוס
לעיתים המושג 'מדינה' מצטייר בדיון הציבורי כגוף אמורפי ורחוק, בעוד שהוא בסה"כ המכשיר היעיל ביותר שמצאנו עד כה כדי לקבל סדר חברתי-ארגוני מוסכם. אולם המחאה החברתית מציגה מציאות בה המדינה הפכה לגוף מרוחק, זר ומנוכר שנטש מזמן את תפקידו כמשרת ומייצג האזרח. אותו משבר אמון בסיסי הוא שגרם ללהבות הייאוש של משה סילמן ז"ל להתלקח באותה שבת .
מוקדם יותר באותו שבוע, נמרחו עשרות טונות דיו ופוזרו מיליוני פיקסלים שהציגו את ראש ממשלה לשעבר מחויך בזחיחות אופיינית. הוא טען כי למרות שבית המשפט הצביע על כך שלקח 380,000 ₪ בדרך לא כשרה והרשיע אותו בהפרת אמונים הוא רואה את עצמו כמועמד ראוי ומוביל לראשות הממשלה ולנציג הציבור הבכיר ביותר. יש לזכור כי למרות שבית משפט זיכה את אולמרט הוא טען שלשר בממשלה ונציג ציבור שולשלו שלא כחוק כ380,000 ₪, ההחלטה לזיכויו היא שערורייתית אך זה נושא אחר לחלוטין.
הקירבה הטראומטית הזו בין האירועים מציגה תמונה מדוייקת של הפער שנוצר בישראל בין שני החברות החיות בה. מצד אחד ראש ממשלה שסתם 'ברח לו' והתגנבו לכיסו סכום שולי בשווי דירת ארבעה חדרים בפריפירה הקרובה. מן הצד שני משה סילמן רואה את נציג הציבור שלו מזלזל בסכום בשווי שלוש משאיות בזמן שדלתות מוסדות הממשלה נטרקות בפניו אחת אחרי השנייה.
מציאות חייו של אולמרט והסביבה החברתית המיליונרית בה הוא חי זרות לחלוטין למציאות של רובו המוחלט של האזרחים. תהיו בטוחים, אני לא חושב שאולמרט הוא היחיד שאלו הם חבריו. אך כיוון שזו תופעה נפוצה ומתגברת בקרב נציגי הציבור, המדינה ונציגיה הופכות זרות ומנוכרת יותר ויותר כלפי האזרח. כל כך מנוכרת עד שהאזרח רואה בה גוף ערטיאלי בלתי קשור אליו ובמקרים לא מעטים, גם כגוף שיש להילחם בו ובאטימות פקידיו.
לא הכרתי את סילמן אישית, אך כאיש מחאה אני מניח שגם הוא הרגיש את המדינה מתרחקת ממנו והופכת למוסד שבעיקר פוגע בו ולא משרתו. כך גם אותם עשרות אלפי מוחים, החיים במציאות המחייבת אותם למאבק יומיומי לשמירת מסגרת האשראי, מביעים חוסר אמון גובר במערכת המדינה. העובדה כי נציגי הציבור אינם מזוהים איתם ברמה הבסיסית ביותר משאירה את המדינה כגוף ערטילאי זר ובלתי ברור, ולא כאוסף האזרחים המרכיבים אותה.
————-
ביום שלישי ה24.7 תהיה הפגנה בבניין חברת עמידר בבאר שבע בין 15:00 – 17:00 (שעת קבלת קהל). בואו.
ברחובות באר שבע 
הקרע הוא לא רק בין השכבה של אולמרט לשכבה של משה סילמן. הקרע הוא גם בין מעמד הביניים השורד והשכבה של משה סילמן. מדובר באנשים שעקרונית אמורים לדעת על מה אנחנו מדברים. אנשים שבקושי גומרים את החודש, או שגומרים אותו רק בזכות הלוואות שמי יודע מתי הם יצליחו להחזיר אותן. אבל הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים ועל מה אנחנו נאבקים. לא רק שהם לא באים להפגין ולעזור לנו, הם עוד מזלזלים ומנסים להוכיח לנו שאנחנו בכיינים, בטלנים, אנרכיסטים, אלימים, מעורערים בנפשנו, חסרי אחריות ועוד שלל הכללות והמצאות.
אנחנו יודעים שכל מה שמפריד בינם לבין השכבה של משה סילמן היא מכה קטנה. חוב קטן שתופח. אבדן זמני של כושר עבודה. טיפול שיניים יקר שאין מאיפה לממן אותו. זה הכל.
אני מאחל להם להתפקח ולהצטרף אלינו לפני שהמכה הקטנה תעשה את זה עבורם.
הקרע הוא בין שמאל וימין – והמחאה "החברתית" רק מחזקת ומקצינה אותו במקום לגשר עליו. השמאל בישראל לא מהווה אלטרנטיבה – וכמו שאני מתרשמת מהלך הרוח השמאלני בפייסבוק – הוא הקטליזטור הכי גדול למלחמת אחים שעוד תגיע.
אני חושב שאנחנו עושים לעצמנו חיים קלים כשאנחנו רואים את המחאה בשאלת ימין או שמאל המוכרת. הכח של המחאה הוא שהוא הצליח בזכות עובדות ושיח פתוח למסמס את ההבחנה הלא רלוונטית הזאת בין ימין או שמאל. יש כאן מאבקים שהם רוחביים בכלל החברה בנושא השיטה הכלכלית הנכונה ואיך ליישם אותה ואורכי, היא האזרחים מול התרחקות השלטון מהם בעשרות השנים האחרונות. לראות את זה כימין ושמאל, זה לעשות לעצמנו חיים קלים ולחשוב שכל מחאה ציבורית חייבת להיות ברמה של ימין או שמאל. אבל חשיבה כזאת כופת על המחאה מציאות שהיא שונה לגמרי.
אורי
את חייבת לפרט קצת יותר על הלך הרוח השמאלני שאת מתרשמת ממנו, כשאת אומרת שהוא הקטליזטור הכי גדול למלחמת אחים שעוד תגיע. כי אני יכול לטעון את אותו הדבר על ההלך הרוח הימני הקיצוני ששוטף את ארצנו ומלבה את השנאה באשר היא נגד "האחר" (פליטים, בדואים, ערבים מהצפון, עניים סטייל משה סילמן שלא עובדים ורק יושבים ומשחקים שש בש כל היום, אנשי המחאה הצעירים שמעשנים נרגילות וסושי או איך שלא כינו אותם בזמנו וכו'…).
ואורי כל הכבוד על היוזמה המבורכת, אחלה בלוג אני מאמין שגם אני אכתוב בו בקרוב.
כמה נכון. כתבתי על כך בדיוק לפני מספר ימים באתר עבודה שחורה.
http://www.blacklabor.org/?p=47584
ערן, תודה. לדעתי חשוב שתכתוב בבלוג.
ישראל – טוב שלא ראיתי את הפוסט שלך לפני, אולי לא הייתי כותב. אבל ברצינות, הקירבה הזאת בין האירועים גרמה לבעיה לזעוק לשמיים.
אורי